פיזור נחשב בצדק לעיקרון חשוב בהשקעות. אבל יש הבדל בין פיזור סיכונים מתוכנן לבין מצב שבו הכסף פשוט התפזר עם השנים — קרן פנסיה ממקום עבודה אחד, קופת גמל ממקום עבודה אחר, קרן השתלמות שנפתחה פעם, פיקדון בבנק ופוליסת חיסכון ישנה.
במצב כזה כל גוף רואה רק את החלק שלו. יועץ ההשקעות בבנק מכיר את התיק בבנק, סוכן הביטוח מכיר את הפוליסה, ואף אחד מהם אינו אחראי לתמונה הכוללת. התוצאה היא שאיש אינו בודק אם החלקים משתלבים זה בזה.
לחוסר התיאום הזה יש מחיר. דמי ניהול משולמים בכמה מקומות במקביל, ולעיתים גם בתוך המוצרים עצמם — למשל בקרנות נאמנות — בלי שהלקוח מודע לכך. רמת הסיכון הכוללת עלולה להיות גבוהה או נמוכה מדי, כי כל רכיב נבחר בנפרד. והזדמנויות לדחיית מס או לניצול הטבות עלולות להתפספס.
מה עושים? מתחילים במיפוי. אוספים את כל הנכסים למקום אחד, כולל המסלולים ודמי הניהול בכל אחד מהם. כבר בשלב הזה מתברר לרוב שחלק מהדברים כדאי להשאיר כפי שהם, וחלק אחר דורש התאמה.
המטרה אינה בהכרח לרכז הכל בגוף אחד. המטרה היא שמישהו יסתכל על כל התמונה יחד, ויבנה ממנה תוכנית אחת שבה לכל רכיב יש תפקיד ברור.